אנו רגילים מילדות לתרגם לעצמנו את המושג: "נס" במובן של שבירת מסגרות הטבע. דוגמאות קלאסיות לנסים הן: קריעת ים סוף, נס פך השמן ועוד. והנה, באה מגילת אסתר ומציבה לפנינו את הקביעה שנסים גדולים ומופלאים מתרחשים גם בתוככי המסגרות הטבעיות. גם בתוך ההסתר, נגלית לעיניו של המתבונן השגחה עליונה המכוונת את הכל.

את המאורעות שקדמו לנס פורים נוכל לדרג בשלושה שלבים:

אירוע ראשון: "בשנת שלש למלכו עשה משתה…" (אסתר א', ג'). כתוצאה ממשתה אחשוורוש נידונה המלכה ושתי למוות. חיפשו מועמדת אחרת במקומה, ולכן, קיבצו נערות מכל רחבי המדינה. בשנת שבע למלכות אחשורוש נלקחה אסתר לבית המלכות. ניצבת לפנינו שורה של מאורעות החופפים פרק זמן של ארבע שנים.
אירוע שני: "בימים ההם קצף בגתן ותרש… ויבקשו לשלוח יד במלך אחשורוש…" (אסתר ב', כ"א). אסתר גילתה לאחשורוש את הנסיון להתנקש בחייו בשם מרדכי: "ויבוקש הדבר וימצא וכו' ויכתב בספר דברי הימים לפני המלך" (אסתר ב', כ"ג). הספרים נותרו מונחים לפני המלך עד לשעה היעודה.

אירוע שלישי: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן…" (אסתר י"ג, א'), "וכל עבדי המלך כורעים ומשתחוים להמן, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה…" (אסתר ג', ב') כתוצאה מכך, ביקש המן להשמיד את כל היהודים, ובחודש ניסן בשנת שתים עשרה למלכות אחשוורוש הוא הפיל פור, שנפל על חודש אדר בשנת שלוש עשרה.

לפנינו שלשה מאורעות הרחוקים זה מזה בזמן ורחוקים גם עניינית. והנה, תוך תקופה קצרה מאורעות אלו מתקשרים, החוליות הרחוקות מתקרבות אחת לרעותה, והיד המכוונת ממרום מרתקת את כולן לשלשלת אחידה המובילה לתשועת ישראל. החל מיום י"ג בניסן באותה שנה מתחילים העניינים להתגלגל לפתע באופן בלתי צפוי, ובתוך שלושה ימים בלבד הקערה מתהפכת על פיה, והמן נתלה.

ביום בו שלח המן את הספרים אל כל מדינות המלך, מזעיק מרדכי את אסתר ומבקשה: "לבוא אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו על עמה" (אסתר ד', ח'). בדיוק באותו לילה נדדה שנת המלך: "ויאמר להביא את ספר הזכרונות" (אסתר ו', א'). בו בלילה, בא המן לבית המלך כדי לומר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. כניסתו לארמון היתה בדיוק בשעה בה קראו הסופרים לפני המלך את פרשת ניסיון התנקשותם של בגתן ותרש. המלך מצווה על המן להרכיב את מרדכי על הסוס ולהוליכו ברחוב העיר. מכאן ואילך, נפילתו המוחלטת של המן הינה בלתי נמנעת, וכפי שאכן אמרו לו יועציו וזרש אשתו: "אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפל תפול לפניו" (אסתר ו', י"ג).

לזאת יקרא נס! מהלך זה מוכיח קבל עם ועולם על קיומה של ההשגחה העליונה המכוונת את ההיסטוריה. לפתע מתגלה שקיים קשר בין המקרים, קשר המצרף את כל המקרים ליצירה אחת גדולה. למרות היותה מורכבת ומסובכת, היא מתוכננת היטב לכל פרטיה, וקיים בה מהלך מתוכנן לקראת מטרה אותה קבע בורא העולם, מנהיג ההיסטוריה ושומר עמו ישראל לעד.

היה ב-המהלך הנסי של מגילת אסתר.

(א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה:
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:
(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי:(ד) כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ: ס
(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן:
(ו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה:
(ז) וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:
(ח) וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ: ס
(ט) וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו:
(י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה: פ

אחת המצוות בפורים היא משלוח מנות איש לרעהו. כך כתב מרדכי היהודי אל כל היהודים: "להיות עושים אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט', כ"ב).

מני אז ומקדם ידענו ששמחה יהודית אינה נחשבת למושלמת באם היא מצטמצמת רק לאכילה, לשתיה ולעידון עצמי. השמחה היהודית מחייבת גם מחשבה אודות הזולת.

בכל החגים מוצאים אנו חיוב לשמח את ליבם של העניים ומרי נפש, בכדי שגם לאלו לא תחסר שמחה.

אולם בפורים קיימת מעלה נוספת שאינה קיימת בשאר החגים. משלוח מנות מיועד לא רק לעניים, אלא לכל אדם. לחברים, לקרובי משפחה ולמכרים.
מצות משלוח מנות נועדה להרבות אחווה וריעות בין יהודים. אולם, מדוע יש להדגיש חיבה זו דוקא בפורים? מדוע קשורה תוספת אהבת רעים זו לנס שאירע בימי מרדכי ואסתר?

התשובה ניתנה בפיו של המן עצמו. בבואו להעלות לפני המלך את הצעתו השטנית להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא מוסיף להצעתו דברי הסבר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" (אסתר ד', ח').

בדבריו אלו כלולה כוונה פנימית. לא היה ביכולתו של המן להתנכל לעם ישראל, אלא אם כן היה קיים רקע רוחני שיאפשר זאת. הרקע שעל גביו יכלה לצוץ מזימה שטנית זו של המן, היא העובדה שעם ישראל באותה עת היה חסר אחדות. איש אינו מסוגל לפרוץ פרצות בעם ישראל כאשר הוא מלוכד. אך לאחר שהתגלו סדקים בחומת אחדות העם, ניסה המן להסתנן מבעד לסדקים אלו.

להמן היו סיבות טובות לחשוב שעם ישראל הינו מפורד ומפולג. כנראה שעל פני השטח נראו סממני מחלוקת. אולם לאמיתו של דבר כל התופעות הללו אינן אלא מן השפה ולחוץ. בפנימיותו, עם ישראל הוא תמיד יחידה אחת של שלמות.

יתכן גם שבתת-מודע זוהי הסיבה לשנאת ישראל שבכל הדורות, שנאה שנתגלתה בצורה כה קיצונית אצל המן הרשע. כאשר מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן, המן התמלא עליו חימה, וחפץ לשלוח יד במרדכי לבדו: "כי הגידו לו את עם מרדכי". אילו מדובר היה בבן אומה אחרת, לבטח היה המן מענישו בעונש חמור, אך לא היה מעלה בדעתו שגם שאר בני העם חייבים לשאת באחריות. וכי מדוע ייענשו הרבים, שכרעו והשתחוו לו, בעוון היחיד? אולם יחסו ליהודים היה שונה. בקשתו של המן להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, נבעה מתחושתו, שגרעין אמת ביסודה, שישראל כולם מהווים יחידה אחת, ולכן לא ניתן להפריד את מעשי היחיד מהרבים. כשביקש להתנקם במרדכי ולהכניעו, ידע כי עליו להכחיד, חלילה, את כל העם.

יתכן שהמן חש תחושה זו בתת הכרתו, אולם את מעשיו הוא ליווה בתיאוריה שגרסה שהעם הינו מפוזר ומפורד וחסר אחדות. מה שהמן לא לקח בחשבון, שגזירתו עצמה עתידה לחשוף את המצוי במעמקי נפשות ישראל. הסכנה עתידה היתה להוסיף בהם אחדות כדי להקהל ולעמוד על נפשם. ריח הסכנה גרם לזרעי האחדות הפנימיים לנבוט ולעלות על פני השטח.

הסכנה שריחפה על ראש היהודים חשפה את רגשות האחווה שביניהם. ובכדי שרגשות אלו לא יחלפו, אלא יותירו את רישומם לזמן רב, תיקנו מרדכי ואסתר את מצוות משלוח המנות. אותה אחווה היא הערובה שתופעה כעין זו של המן לא תשוב. לא די במחשבות אודות האחדות. יש צורך ביישום הרעיונות ע"י מצוות מעשיות. מצות משלוח מנות היא איפוא זו המקרבת את הרעיון ללבבות.

כאשר העם הינו מאוחד, אין לאומות העולם שליטה עליו. הם חוסים בצל האהבה והאחדות, וממשיכים את דרכם לקראת גאולתם השלימה.מרדכי

היה ב-משלוח מנות.

אמנם בכל מועדי ישראל מצווים אנו לשמוח ולהיטיב את לבנו. אולם יותר מכל המועדים מצטיין יום הפורים בריבוי השמחה. לא זו בלבד שכבר החל מראש חודש אדר אנו מרבים בשמחה, אלא שגם איכותה של שמחת פורים בולטת בייחודה.שנו חכמים בתלמוד: חייב אדם לשתות יין בפורים עד שלא יוכל להבחין בשוני שבין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'.במה שונה פורים מכל החגים? מדוע דוקא בו יש להרבות בשמחה? ומעבר לכך, מהי משמעותה של שמחה המגיעה למימדים של איבוד אבחנה?התשובה לשאלות אלו מחייבת הקדשת מחשבה והתבוננות בגורמים שהובילו למאורעות באותה עת.צרותיו של אותו דור התחילו בהמן ובמזימותיו.

באותם ימים לא היה אדם כהמן שידע להוציא דיבה ולקטרג. וכשהמן הציע את תכניתו השטנית לפני אחשורוש, שידוע היה בשנאתו לעם ישראל, לא מיהר אחשורוש לקבל את תכנית ההשמדה. משום שחשש שמא יעלה בסופו כפי שארע לשונאי ישראל שקדמו לו, שמבוקשם לא עלה בידם וגמולם שב בראשם. אלא שהמן ברוב תחכום, העזה ומירמה, הסביר שהפעם אין לחשוש מכך.

המן טען: "ישנו עם אחד" (אסתר ג', ח'). חכמינו מסבירים את הכלול בדבריו: העם ישן! נפלה עליו תרדמה רוחנית. כלומר, קיום המצוות של עם ישראל רדום. ובעקבות כך, סבור היה שנפתח לו פתח להתנכל להם. חוסנו של עם ישראל טמון בשמירה הקפדנית על קשריו עם הבורא, באמצעות קיום התורה ומצוותיה. מאחר שקשר זה נראה היה כרופף, כמעט שניתנה רשות למשחית לפגוע בהם.

המן לא שיקר כשחשף עובדה מבישה זו, אולם הוא טעה בהערכתה. אמנם היה קיים רפיון רוחני באותו דור, אולם תרדמתו של העם לא היתה קיימת אלא על פני השטח. בעומקם של דברים היתה התמונה שונה לחלוטין.

תמונת המצב האמיתית היא זו הנאמרת מפי כנסת ישראל: "אני ישנה ולבי ער" (שיר השירים ה', ב'). המדרש מבאר את הדברים: "אני ישנה מן המצוות, ולבי ער לעשותן". בדברים אלו חושפת כנסת ישראל את הנעשה במעמקי פנימיותה. אמנם היו מצבים כאובים בהם נראה היה שתרדמה נפלה על האומה, ואף ניכרו בה סימני התרשלות מקיום המצוות, אולם לא היתה זו אלא תופעה חיצונית. הלב היהודי נותר תמיד ער לקיום המצוות. בסתר הלב קשור היהודי לאלוקיו ללא יכולת להפרד. קשר פנימי זה בסופו של דבר גובר ומשפיע גם על הפעולות החיצוניות.

חכמי כוחות הנפש העמידונו על העובדה שלא כל הנראה בחוץ, הינו בעל שורשים פנימיים. פעמים רואים אנו אב הגוער בבנו ומראה כלפיו סימני חוסר אהבה. אולם אם באישון לילה תיפול דליקה בבית, האב יתעורר בבהלה ויחפש תחילה את בנו. באותה שעה, כשעדיין אין סיפק בידי האב להפעיל את מחשבתו, הוא יפעל תחת ההנחיות של תת הכרתו. שם שמור לעולם מקום חיבה לבנו. כוחות אלו שבתת ההכרה חזקים מעבר לכוחות שהאדם מודע להם.

דברים אלו אמרה כנסת ישראל: גם כשאני ישנה מהמצוות, עם כל הצער שבתופעה זו, מתחת למעטה התרדמה מצוי גרעין טוב, אשר תמיד עירני לקראת הבורא ומצוותיו.

המן התייחס אך ורק לרובד העליון הנראה לעינים, אולם הפנימיות, הנסתרת מעין רואים היא זו שהכריעה.

באם אנו חפצים להבין היטב את פשר ההתרחשות שקדמה לנס פורים, עלינו לרכז את מבטינו לא למחשבות שברובד העליון, אלא להעמיק חקר לרבדים הפנימיים יותר. שם, בעומק לבם של ישראל, מצוי הקשר הנצחי בינם לבין אביהם שבשמים. ענין זה מסומל היטב דוקא ב"עד דלא ידע", במה שמעבר לדעת החיצונית. דוקא במצב של "עד דלא ידע", ליבם של ישראל מופיע במלוא יפעתו, כשהוא ער ודרוך לקראת הבורא ומצוותיו.

מכאן נבעה ההצלה, מהברית הנסתרת, מהמקשר הנפשי הנעלם!

בכל שנה ושנה, בפורים, כאשר אנו מגיעים לאותו מצב של חוסר אבחנה, אנו מגיעים גם לנימים הנסתרים שבלב, לאותו רובד בו שוכנות תמיד אהבת ה' ונאמנות לדרכו.

היה ב-"עד דלא ידע".

(א) בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
(ב) וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:
(ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר:
(ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ:(ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא:
(ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי:
(ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ:
(ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִלְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ:
(יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ:
(יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ:
(יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו:
(יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:


(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת:
(ב) וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט: ס(ג) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ:
(ד) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ:
(ה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַהֲרוּ אֶת הָמָן לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבַר אֶסְתֵּר וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשְׂתָה אֶסְתֵּר:
(ו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ:
(ז) וַתַּעַן אֶסְתֵּר וַתֹּאמַר שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי:
(ח) אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לָהֶם וּמָחָר אֶעֱשֶׂה כִּדְבַר הַמֶּלֶךְ:
(ט) וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְלֹא קָם וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל מָרְדֳּכַי חֵמָה:
(י) וַיִּתְאַפַּק הָמָן וַיָּבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת אֹהֲבָיו וְאֶת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ:
(יא) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ:
(יב) וַיֹּאמֶר הָמָן אַף לֹא הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם אוֹתִי וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ:
(יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
(יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ: פ


מעבר מהיר על מהלך האירועים במגילה חושף בפנינו את "מבצע הצלת המאה" של מרדכי ואסתר המלכה.

פרק ראשון – ובו יסופר על משתה אחשוורוש.

1. מסיבה ראוותנית, שנמשכת ששה חודשים רצופים(!) חותמת את השנה השלישית למלכותו של אחשוורוש, מלך פרס.
2. המלכה ושתי מסרבת להיענות לבקשת המלך, להופיע במסיבה ולהציג את יופייה לראווה, בפני הנאספים.
3. יועצי המלך ממליצים לו להחליף את ושתי במלכה אחרת.

פרק שני – ובו יסופר, כיצד אסתר הנערה, הופכת למלכה.

1. שליחים יוצאים בהולים, אל כל רחבי האימפריה הפרסית, לאתר מועמדות יפות, שיתחרו על ליבו של המלך.
2. נערה יהודיה ושמה אסתר, אחייניתו של מרדכי, נלקחת אל בירת פרס, כאחת מן המועמדות.
3. מרדכי מדריך את אסתר להסתיר את מוצאה היהודי.
4. אסתר נבחרת מבין כל המועמדות והיא מוכתרת למלכה.
5. מרדכי שומע על מזימה להרוג את המלך. הוא מדווח לאסתר, שמספרת על כך למלך ומתכנני ההתנקשות מתגלים ונתלים.

פרק שלישי – ובו יתואר, מהלך עלייתו של המן הרשע.

1. אחשוורוש ממנה את המן להיות ראש השרים – המשנה למלך. כולם "מכרכרים" סביבו ומשתחווים לו ביראת כבוד.
2. מרדכי מסרב בעקשנות להשתחוות להמן.
3. המן כועס ונשבע להתנקם ולהרוג את כל היהודים בפרס.
4. המן משכנע את אחשוורוש להשמיד את כל היהודים.
5. צו הרג מלכותי מופץ ברחבי פרס. י"ג באדר הוא תאריך היעד, להשמדת היהודים ולביזת רכושם.

פרק רביעי – ובו מתבררת, משימתה הגורלית של אסתר.

1. מרדכי קורע את בגדיו ולובש על גופו שק ואפר, כסימן לאבל ציבורי.
2. מרדכי שולח העתק של הצו המלכותי לאסתר ומבקש ממנה להשתדל אצל המלך.
3. אסתר עונה לו, כי כל מי שניגש אל המלך ללא הזמנה, מסתכן במוות.
4. מרדכי משיב, שאין לה כל ברירה.
5. אסתר פונה אל מרדכי, שיבקש מבני עמה, לצום ולהתפלל להצלחתה, במשך שלושה ימים, בטרם תיגש אל המלך.

פרק חמישי – ובו נלמד, על האסטרטגיה של אסתר וכעסו של המן.

1. המלך אחשוורוש מקבל את אסתר בסבר פנים יפות ומבטיח למלא את משאלותיה.
2. בקשתה של אסתר: לערוך משתה פרטי למלך ולהמן.
3. לאחר המשתה, המן שוב פוגש במרדכי, אשר אינו משתחווה לו.
4. לאחר שזרש – אשתו של המן – מציעה שיתלו את מרדכי, המן יוצא ומכין את הגרדום.

פרק ששי – ובו יסופר, על ראשיתו של המהפך.

1. המלך סובל מנדודי שינה ומבקש את ספר הזיכרונות המלכותי.
2. המלך קורא לראשונה, על ניסיון ההתנקשות שנמנע בזכות מרדכי ועל כך שמרדכי לא זכה בשום תגמול.
3. באותו לילה בדיוק, המן בא אל המלך על מנת לבקש ממנו לתלות את מרדכי.
4. לפני שהמן מספיק לדבר, הקערה מתהפכת על פיה והמלך מצווה עליו להלביש את מרדכי בבגדי מלכות, להושיבו על סוס המלך ולהובילו ברחובות שושן הבירה.

פרק שביעי – ובו יסופר איך מתהפך הגלגל.

1. במשתה השני שעורכת אסתר, היא מגלה את דבר יהדותה ומצהירה שהיא עצמה ועמה כולו, עומדים להירצח.
2. היא מצביעה על המן כעל "המוח" שמאחורי תכנית ההשמדה.
3. המלך כועס ותולה את המן על אותו גרדום שהכין עבור מרדכי.

פרק שמיני – ובו יתואר המהפך המושלם.

1. מרדכי ממונה כמשנה למלך במקום המן.
2. צו מלכותי נוסף נשלח ומתיר ליהודים בכל מקום, להלחם ולהרוג את כל מי שינסה לפגוע בהם.

פרק תשיעי – ובו יסופר על ימי הפורים.

1. בי"ג באדר, היום שיועד להשמדת העם היהודי, נחגג ניצחון גדול על אויביהם.
2. עשרת בניו של המן נתלים.
3. הימים י"ד וט"ו באדר, נקבעים לחגיגת נס ההצלה. אלו הם ימי הפורים.
4. מרדכי קובע את מנהגי הפורים – סעודה חגיגית, משלוחי מנות ומתנות לאביונים.

פרק עשירי – ובו נתוודע לשלטונו של מרדכי.

1. פרס פורחת כשמרדכי בשלטון.
2. תקופת כהונתו והשפעתו של מרדכי על ההיסטוריה הפרסית, מונצחים בספר דברי הימים של המלך.

היה ב-מגילת אסתר ב-60 שניות.

את חג הפורים אנו חוגגים בי"ד באדר. מדוע בתאריך זה? הבה נסביר את הדברים תוך כדי עדכון קצר: המן, ראש השרים של אחשורוש, מלך פרס ומדי, זמם להשמיד את העם היהודי. לשם כך הוא שלח אגרות לכל מדינות המלך. נאמר בהן, שביום י"ג בחודש אדר הקרוב יהיה דם היהודים הפקר, וניתנת רשות לכל מי שלבו חפץ: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, ושללם לבוז" (אסתר ג', י"ג). את התכנית שתכנן היטלר לבצע במשך שנים, זמם המן לעשות ביום אחד. בסופו של דבר סוכלה התכנית השטנית על ידי שרשרת של אירועים מופלאים.

באירועים אלו היו מעורבים מרדכי, נציג היהודים בחצר המלך, ואסתר המלכה, אחייניתו של מרדכי. בחסד ה' התהפך הגלגל, והיהודים קיבלו רשות לעשות באויביהם כטוב בעיניהם. ואמנם, באותו יום, י"ג באדר, נחלו היהודים ניצחון גדול, והצליחו לגבור על אלו שזממו להרגם

לזכר נס זה נקבע חג הפורים-חג לדורות, הנחוג על ידי עם ישראל בכל שנה ושנה מתוך שמחה מיוחדת. פרט מעניין מאוד הוא התאריך בו חל החג ‑ י"ד באדר. כאמור, הניצחון התרחש בי"ג באדר ולא בי"ד בו. מדוע, איפוא, לא קבעו את החג ביום זה, אלא ביום שלאחריו? כידוע, בירושלים חוגגים את חג הפורים בט"ו באדר. הסיבה לכך היא, שבעיר הבירה שושן נמשכה המלחמה יומיים. הניצחון היה בי"ד באדר, ונקבע, שבכל עיר שהיתה מוקפת חומה כדוגמת שושן, יחגגו את חג הפורים בט"ו באדר במקום בי"ד. גם כאן נשמר העיקרון שהחג נקבע ביום שלמחרת הניצחון על האויבים.

מה הניע את חכמי הדור לקבוע את החג "ביום שנחו בו היהודים מאויביהם", ולא ביום שניצחו את האוייבים?

הסיבה לכך נעוצה במהותה של תורת ישראל. היהדות אינה חוגגת חגיגות ניצחון. היא נוהגת על פי מאמר החכם מכל אדם: "בנפול אויבך אל תשמח!" (משלי כ"ד, י"ז). איננו צוהלים על מפלת האויב, גם באם היה זה אויב מסוכן ואכזרי שסיכן את עצם קיומנו. שמחתנו נושאת אופי שונה לחלוטין. אנו משבחים ומודים לה' על הצלתנו. חג הפורים הוא דוגמה אחת לגישה זו, וכך נוהגת היהדות גם ביחס לחגים נוספים.

'חג הפסח' נקרא בשם זה על פי הנאמר בתורה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם? ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות י"ב, כ"ו-כ"ז). ניתן לנו כאן מסר שעלינו להעבירו לדורות הבאים. בשם החג לא נותר זכר לאבידות הכבדות שספגו המצרים במכת בכורות. אין בשם החג גם זכר להטבעת הצבא המצרי בים סוף, עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. שם החג נקבע מחמת נס ההצלה, ולא מחמת נס מפלת המצרים.

בחנוכה אנו מדליקים נרות. מדוע? כששוחרר בית המקדש מידי היוונים, לא נמצא בו שמן טהור הראוי להדלקת המנורה, אלא ליום אחד. אירע נס, והנרות במנורת בית המקדש דלקו במשך שמונה ימים. אולם עדיין נשאלת השאלה: מהו הקשר בין נרות אלו לניצחון המכבים? גם כאן מוסברים הדברים על פי אותו עיקרון. דווקא נס 'פך השמן' והדלקת הנרות הם המסמלים את חג החנוכה. לא מצעד צבאי וגם לא טקס זיכרון לגיבורי האומה. מבחינת המהלך המחשבתי הקובע את מהות החג ומסגרתו, הניצחון הוא בר-חלוף, ולכן חכמי ישראל לא ביקשו להנציח אותו. מטרתם להנציח את ההצלה, את ההישרדות. המלחמה נגד היוונים היתה ביסודה מלחמה נגד התרבות היוונית. נרות בית המקדש המסמלים את חכמת התורה, סימלו יותר מכל את הצלת תורת ישראל מידי התרבות שאיימה על קיומה.

שערי ניצחון הקימו רומאים, צרפתים ועמים רבים נוספים. עם ישראל אינו חוגג את ניצחונו, הוא חוגג את הצלת העם, את המשך קיום העם במשך אלפי שנים למרות הצרות והגזרות. הצלה המתאפשרת בזכות התורה.

היה ב-חגי ניצחון זרים לרוחנו.

השם "פורים" נקבע על שם הפסוק: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן" (אסתר ג', ז'). עוד נאמר: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט', כ"ו). כידוע, השם "פורים" מבטא ומגדיר את שורשם של ימי הפורים.

נשאלת השאלה: במה השם "פורים" מבטא את מהותו של יום זה? לכאורה, הפור שהפיל המן – שנהפך לפורינו – היה רק פרט אחד שנגע לקביעת תאריך הביצוע של הגזירה על היהודים. המן לא רצה לקבוע בעצמו את התאריך, בו התכונן להרוג את היהודים, לכן הטיל זאת על הגורל שהכריע בבחירת התאריך. הגורל היה איפוא רק פרט שולי ממאורעות הימים הללו. מן הראוי להבין מדוע נקבע שמו של היום "פורים", דוקא על שם פרט שולי זה?

כמו כן, עלינו להבין נקודה נוספת: באם שמו של היום נקרא על שם הפור שהפיל המן, מן הראוי היה לקרוא לו "פור", ולא "פורים" – לשון רבים?

ברובם של הדברים, האדם מכריע בבחירתו כיצד לפעול על פי ראות עיניו והבנת שכלו, אולם מצויים דברים שאדם מתקשה להגיע בהם לכלל החלטה מסיבה כלשהי, והוא מכריע על פי גורל. מובן, שהכרעה זו של הגורל אינה באה מצד בחירתו של האדם, אלא באה מלמעלה, על פי המזל. ואמנם, גם בענייני קודש השתמשו בגורל, כגון: שני השעירים ביום הכיפורים – מצוותם שיהיו שווים במראה, בקומה ועוד (יומא דף פ"ו ע"א). הגורל הכריע איזה שעיר קרב לה' ואיזה שעיר משתלח לעזאזל. גם חלוקת ארץ ישראל היתה על פי הגורל, כפי שנאמר בפסוק: "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם" (במדבר ל"ג, כ"ד).

אולם לאמיתו של דבר, יש לדעת כיצד לפרש את משמעות הגורל וכיצד להתייחס אליו. ניתן להתבונן על הגורל במבט של אמונה, שהרי הגורל מראה לנו את רצון ה' וההכרעה אינה מסורה בידי האדם כלל. וכך אמנם היה בגורלות השעירים ביום הכיפורים. משמים הוכרע תפקידו של כל שעיר האם להקריבו לה' או לשלוח אותו לעזאזל. גם בגורלות חלוקת הארץ נקבע משמים על פי רצון ה', איזה חלק מהארץ יגיע לכל שבט.

אולם מאידך, אדם שאינו מאמין מביט על הגורל במבט של כפירה; ובמקרה שאינו יודע להכריע לפי שכלו והבנתו, הוא מותיר את ההכרעה לדרך המקרה – המקרה הוא זה שיכריע עבורו את גורלו.

גישתו של המן נבעה מכפירה. וכאשר מסר את ההכרעה לביצוע הגזרה לגורל, לא עשה זאת מתוך אמונה, וכל רצונו היה שהמקרה הוא שיכריע עבורו.

לא רק בהפלת הפור, אלא בכל מאורעות המגילה ניכר מבטו של המן הרואה בכל דבר – מקרה.

לאחר שהמן הכין בעצת יועציו את העץ לתלות את מרדכי, הלך המן אל המלך אחשורוש לבקש רשות לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. בלילה זה סיבבה ההשגחה העליונה שנדדה שנתו של המלך, וקראו לפניו את דברי הימים, ובדיוק קראו לפני המלך את מעשה בגתן ותרש, מעשה בו הציל מרדכי את המלך מאלו שזממו להרגו. בדיוק באותה שעה הסתובב המן בחצר המלך, והמלך שאל את המן – אשר מטרת בואו היתה לבקש רשות לתלות את מרדכי – מה לעשות יקר וגדולה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו? בסופו של דבר, המלך מצווה על המן – אשר גידלו המלך על כל השרים – לעשות יקר וגדולה למרדכי ולהרכיבו על הסוס ברחובות העיר. כל המאורעות הללו הינם מופלאים, זימון מקרים נדיר ביותר.

אולם מה היתה תגובתו של המן על מאורעות אלו? "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו" (אסתר ו', י"ג) – ארע מקרה. המן לא התפעל מהשגחה פרטית זו, ולא ראה בכל אלו עונש משמים על רשעתו, אלא רק צירופי מקרים בלבד – מקרה ועוד מקרה, שאינם בתחום שליטתו. הגדרתו של מרדכי על המן היא: "בן בנו של קרהו" – אף מאורע אינו מאיר את עיניו לראות את השגחת ה', בכל דבר הוא מבחין רק ב"מקרה". כאשר הוא מצליח – המקרה נתון לשליטתו, וכשאינו מצליח – אינו חש באשמה כלל, שכן מדובר במקרה שאינו בתחום שליטתו.

זוהי סגולת פורים המיוחדת. ההנהגה העליונה היתה עטופה בתוך הסתר הגלות. ולא היתה ניכרת כל חריגה ממהלך הנהגת הבריאה. יתירה מזו, אף הטבע עצמו שימש כדי להראות ולהוכיח שמסובב סיבות הטבע משתמש בטבע עצמו להוציא לפועל את רצונו. בהנהגה זו ניכר שלטון הבורא על הטבע, מעבר לבשאר המועדים בהם היתה הנהגה נסית ניכרת ביתר שאת מפורים.

היה ב-הנהגה נסית בתוככי הטבע.

"משנכנס אדר, מרבים בשמחה". חודשי אדר וניסן הם החודשים השמחים ביותר בכל השנה, משום שבהם אנו חוגגים את חג הפורים ואת חג הפסח. חגים אלו מביאים לשמחה מיוחדת; פורים ופסח מגלמים את נצחון הטוב על הרע, בעבר ובעתיד.

ניצחון מסוג זה מושלם מכל הבחינות. בשר ודם יש ביכולתו להכניע את אויבו בכח הזרוע, יכול הוא גם לשעבד אותו לצרכיו או להשמידו. ניצחון מסוג זה מהול בעצב, משום שהבריות סובלים ממנו. לעומת זאת, נצחונו של הטוב על הרע מתייחד בכך, שהרע בעצמו מוכיח את אפסותו ואת חוסר האונים שלו. הוא אינו מנוצח, אלא מתבטל מכח עצמו, ובכך גם יתרום את חלקו לגילוי כבוד שמים; לכן שמחת הניצחון היא מושלמת.

כך היה במצרים, וכך גם היה בימי מרדכי ואסתר.

פרעה חזה מראש את האפשרות שיקום לעם ישראל מנהיג שיגאל אותו מהעבדות המצרית. משום כך גזר שכל בן שיוולד ליהודים, יושלך מיד למים. אך למעשה אירע מאורע בלתי צפוי: בתו של פרעה טיילה סמוך ליאור, ריחמה על התינוק שהושאר בתיבה במי היאור והצילה אותו. למרבית הפלא משה גדל בארמונו של פרעה בניגוד לכל היגיון ובניגוד לכל גזרה, שגזר פרעה נגד משה עצמו.

יציאת מצרים היתה מלווה בעשר המכות, שכל אחת מהן הוכיחה את השליטה הבלתי מוגבלת של הבורא על הטבע לכל גווניו. עשר המכות לא היו "פעולות תגמול", אלא שיעורים באמונה. שיעורים אלה התאפשרו הודות לעקשנותו הבלתי מובנת של פרעה, שסירב להודות על האמת.

את המפלה הסופית נחלו המצרים בקריעת ים סוף. גם כאן הביאו המצרים במו ידיהם את המפלה על עצמם: במרדף אחרי בני ישראל, נכנסו המצרים אחריהם אל תוך הים; ומשאך יצאו בני ישראל מהים, חזר הים למקומו הטבעי, וכיסה בגליו את הצבא המצרי.

יותר מאלף שנה לאחר מכן, הופיע הצורר הנוסף שאיים להשמיד את כל עם ישראל: המן. גם הוא 'בישל' בעצמו את סופו המר, שלב אחר שלב.

המן היה זה שיעץ למלך אחשורוש שיוציא את ושתי המלכה להורג. במקומה נבחרה אסתר היהודיה, שכעבור מספר שנים הפילה את המן והצילה את העם היהודי.

כיצד נפל המן? ללא מאבק, ללא הפיכה; הוא הפיל את עצמו. לאחר שהכין עץ גבוה כדי לתלות עליו את שנוא נפשו, מרדכי, אירעה שרשרת מופלאה של מקרים – המן איבד את חינו בעיני המלך, ולבסוף נתלה על העץ שהכין למרדכי.

המן המציא את הפתרון הסופי הראשון בהיסטוריה: על ידי צו מלכותי הופקר ליום אחד דם היהודים בכל מלכות אחשורוש. לאחר שנחל המן את מפלתו, נהפכו היוצרות: הגזרה שונתה, ודמם של שונאי היהודים נעשה הפקר באותו יום.

ללמדנו, שכל הנבראים, ללא יוצא מן הכלל, תורמים את חלקם לגילוי כבוד הבורא בעולם. הצדיקים עושים זאת מיוזמתם, משקיעים בכך את תמצית חייהם, ומקבלים שכר. לעומתם, אלו המתנגדים לתורת ה' ולעם ישראל, תורמים את חלקם שלא מרצונם. למעשה, בסופו של דבר, כולם מקדשים שם שמים, כדברי הפסוק: "כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו" (ישעיה מ"ג).

היה ב-כולם תורמים את חלקם.